כל אמא מכירה את זה. בדרך למיטה, בלילה, עוברים בחדר הילדים. נעמדים בשקט בדלת ומקשיבים. מחכים בסבלנות, עד ששומעים בבירור את צליל הנשיפה השקט, ואז, גם אנחנו מרשות לעצמנו לנשום. סוגרות את הדלת בזהירות והולכות לישון.
זה אף פעם לא עובר. בטח גם אהוד בנאי כשהיה הילד בן השלושים, זכה לביקור לילי כזה מאמא שלו. וגם אני, עכשיו, עדיין עומדת בפתח החדר האפל של בתי הבוגרת. מעיפה מבט על גיבוב הדברים על הרצפה: ערימה של בגדים, חפצים, ארנק, טלפון. הכל מעורבב ומסובך אחד בשני, וקשור ומהודק ביחד עם החוט של האזניות. מצב המיטה לא יותר טוב. המצעים סתורים, מתחת לשמיכה מבצבצת לה רגל ארוכה, יחפה. מנוחת הלוחמת.
כבר שמעתי את צליל הנשימה. אפשר לסגור את הדלת בשקט ולהמשיך לחדר של אח שלה. אבל – מה זה שם על הרצפה? בתחתית הערימה מציץ קצה של תמונה קטנה, בשחור לבן.
אני מכירה את התמונה הזאת, זאת תמונה שלי. משום מה הגילוי הזה עושה לי טוב. הילדה שלי, זאת שדעתה אינה נוחה מרוב מה שאני עושה בזמן האחרון, זאת שאני מרגישה המון פעמים שאני מאכזבת אותה, כי אני לא אמא מספיק טובה, כי אני נודניקית, ויש לי מצבי רוח, ולפעמים אני חיה בסרט, ומביכה אותה נורא, עם הפרחים והפרפרים ובעיקר כל הג'וקים והחרקים שיש לי בראש, שומרת תמונה ישנה של אמא בין כל החפצים שלה.

אז זה אומר שיש תקווה?