הכל התחיל במפגש המשפחתי השבועי בערב שבת. עינת, גיסתי המיתולוגית, הידועה גם כ-נתו שלנו, סיפרה שהיא נוסעת ליוון עם שני חברים להפליג בסירה.

היא הייתה בשנה שעברה בקורס סקיפרים בקורפו. השנה היא חשבה שהגיע הזמן לרענן את כל מה שלמדה, אז היא דיברה עם תום האוסטרלי, מכר שלה ממועדון החתירה, יורד ים ותיק ומסוקס, עם וותק של כמה מאות אלפי מיילים ימיים, שהשיט יכטות בשבעת הימים. היא הציעה לו לנסוע ביחד ליוון, לקחת סירה ולהפליג איתה בין האיים. תום זרם עם זה. היא הציעה את זה גם לג'ק, חבר שלה מארה"ב, שגם לו כברת דרך בדרכי הימים.

"יאלה, בואי גם." היא אמרה לי. חייכתי בנימוס והמשכתי הלאה.

אבל זה התחיל לדגדג לי.

בזמן האחרון אני צופה באדיקות בסדרת ריאליטי טראשית בשם Below Deck, המתארת את חייהם ועמל יומם של אנשי צוות מיומן של ספינת תענוגות וכל קורותיהם. הרוב סובב סביב האינטראקציה ביניהם ובין אורחי הסירה, בד"כ חבורות של מיליונרים תמהוניים ומפונקים שדורשים ומקבלים כל מה שעולה במוחם, המעורפל משאיפת קוקאין, ועשן הכסף שהם שורפים על שטויות. הסידרה מלאת אקשן – גם מבחינת כל מה שעובר על חברי הצוות בינם לבין עצמם במקום קטן וצפוף, האתגרים שלהם במילוי הגחמות של כל האורחים המטורללים, תקלות בלתי צפויות בסירה, וכמובן, גם הטבע תורם את חלקו בסערות, מזג אוויר הפכפך וכיוצא באלו מרעין בישין.

ומה שהכי התחברתי אליו זה דווקא העבודה של ה-deck hands, נערי הסיפון. דמיינתי את עצמי מתרוצצת יחפה לאורכו ולרוחבו של הסיפון, מטפסת על המפרש, זורקת חבלים, משליכה עוגן, נשמע לי ממש מתאים.

סימסתי לעינת:

"הי מה קורה?

אני ממש משתעשעת ברעיון לבוא אתכם לים

מה את אומרת?

אני מתלבטת כי מצד אחד אני לא מכירה אף אחד, וזה מקום קטן וסגור ו-10 ימים, ואני קצת סוציופתית

מצד שני ממש מתאים לי ים וסירה ובחיים לא תהיה לי עוד הזדמנות כזאת ואם זה יהיה כיף זה יהיה הכי כיף בעולם

אבל טכנית זאת בכלל אפשרות? זה יכול להסתדר בכלל?"

עינת סימסה חזרה:

"הממ… אפשר לדבר על זה

ורק שבוע, לא 10 ימים".

אז דיברנו על זה. היא הסבירה לי בקווים כלליים איך זה הולך להיות. הסירה מתאימה לעד-8 איש, היא אמרה, כך שאין בעיית מקום. אנחנו נשוט קרוב לחופים ונעגון כל לילה במרינה אחרת. במרינות יש גם שירותים ומקלחות ובחלק מהם יש רשת אלחוטית. נשמע לי לגמרי הוגן. מהצד שלי היה לי הכי חשוב להעביר, שאני באמת רוצה לעבוד, בהינתן שאני שוקיסטית וחסרת כל ניסיון על הסירה, אם לא לוקחים בחשבון הפלגות עם אבא שלי בגיל 10 על הסירה של החבר שלו מקס, וכמה אימונים על מפרשית קטנה. כי בואו, מהאימונים האלה אני זוכרת רק את השיעור על מצבי חירום (הכי אהבתי את התירגולת הזאת, כי היא התחילה בזה שאני מושכת את התורן עד שהסירה מתהפכת וכולם נופלים למים).

עינת אמרה שאין עם זה בעיה, הם ילמדו אותי כל מה שצריך לדעת.

עכשיו רק נותר לי להעביר לה את החלק שלי בתשלום על הסירה, לקנות כרטיס, לארוז, ולהשתדל לא לחשוב על זה יותר עד הטיסה, כדי להמנע מהתקף פניקה.

כל מסע של אלף מיילים ימיים, מתחיל בשדה התעופה, שבו לא דרכה כף רגלי מזה 10 שנים. בינתיים נראה שכל טכנולוגיית התעופה השתנתה, אבל זה לא ממש עודד אותי. אני שונאת לטוס.

התור לבידוק לקח שעה. לבסוף מצאתי את עצמי מול בחור מוזר ששאל כרגיל שאלות מוזרות, לקח את הדרכון התמים למראה שלי, התעמק בערך 10 שניות בתמונה, ואז הרים את הראש ונעץ בי מבט ממושך. בנסיבות האלו היה לי ממש קשה להסתיר את האג'נדה הבעייתית והחזות החשודה שלי, אבל ניסיתי לשמור על קור רוח, נעצתי בו בחזרה מבט חודר משלי, ורשמתי לעצמי שיש לו עיניים ירוקות ודי יפות. למרות הכל, הוא ישר קלט את המזימות שלי, כי אחרי בערך בערך 20 שניות של תחרות מי-ימצמץ-ראשון, הוא אמר: "חכי פה בבקשה" והלך הצידה לאיזה מחשב עם הדרכון שלי והתחיל לחבוט במרץ על המקלדת. ניסיתי לחשוב אם זה רע (לא אטוס ליוון) או טוב (לא אטוס), אבל בעוד אני מתלבטת הוא חזר, הגיש לי את הדרכון ואמר: "טיסה נעימה".

עוד כמה תורים בכניסה לביקורת לאזור הדיוטי פרי ועוד תור ועוד תור. סה"כ שעתיים בלבד, עד שהגעתי לשער. חברתי לתום ועינת שטסו בערך באותו זמן כמוני, עם טיסה אחרת. עינת עשתה לי הכרה עם תום. נפרדנו כשהם הלכו לשער שלהם, ואני המשכתי לשוטט עוד קצת בשדה.

כעבור כמה דקות קיבלתי טלפון מעינת. מסתבר שלתום אין מט"ח. הוא חשב משום מה שהוא יחליף כסף באתונה. עינת הסבירה לו שאף אחד לא יחליף לו שקלים בחו"ל, אז הוא הלך לחפש בנק ועקבותיו נעלמו. נשלחתי לחפש אחריו ומצאתי אותו משוטט באיזור הרוטונדה המרכזית. הוא איבד את הדרך חזרה לשער. לקחתי אותו חזרה לעינת, הם חזרו לשער שלהם והמריאו לדרכם.

הטיסה שלי לעומת זאת התאחרה בשעתיים.

נפגשנו שוב באתונה, והלכנו לחפש מונית.

לנהג המונית שמצאנו בסוף לא היה מושג איפה המרינה שהיינו צריכים להגיע אליה. הוא גם לא ידע אנגלית. כל הדרך הוא חפר לתום, שישב ליידו, ביוונית ונסע במהירות ממוצעת של 140 קמ"ש. זה נמשך בערך שעה, ובסופו של דבר הוא נעצר בחריקת בלמים על יד קבוצה של מבני בטון מכוערים, חשוכים ואפורים.

"זה כאן??"

"יס יס. פיפטי יורו."

הוא יצא מהמונית, העיף אותנו ואת כל הציוד החוצה ונסע לדרכו.

ניסינו להבין איפה אנחנו. זאת הייתה מרינה ללא ספק, אבל הכל היה חשוך, שקט, אין נפש חיה מסביב. עינת התקשרה לאיש הקשר שלנו, בחור בשם תאסוס, והוא אישר שאנחנו במקום הנכון, והסביר לנו איפה הסירה, שעונה לשם Seti. הוא כבר יפגוש אותנו שם. "כן," הוא אמר, אחרי שהצלחנו סוף סוף לחבור אליו, "המרינה הזאת קצת בעייתית. היא די מרוחקת, וקשה להגיע אליה." הוא אישר שאין כאן מקלחות, או שירותים, ובטח שלא רשת אלחוטית (הוא די הופתע מהשאלה). אין שם גם שום מקום במרחק הליכה שאפשר למצוא בו משהו לאכול, או לשתות. בכל מקרה זה לא משנה, כי סופ"ש עכשיו והכל ממילא סגור.

"זאת הסירה," הוא אמר. הסתכלתי לכוון אליו הוא הצביע, והדבר הראשון שעבר לי בראש זה "שושנה".

שושנה ספינת המעפילים הקטנה (למה בעצם קרו להן "ספינות"?), שנדחסו עליה כמה עשרות מעפילים והיא צלחה באומץ את הגלים, כמה קטנה, ככה חזקה ונחושה.

ניסיתי להתאים את זה למה שהיה לי בראש: הריצות על הסיפון – בעצם אפשר לעבור אותו בצעד אחד, שאותו רצוי מאד לעשות בהליכה, כי כל סטיה של מילימטר ממנו תעיף אותי למים. וזה הזמן ללמוד את אחד הכללים החשובים על הסירה: "one hand for the boat and one hand for you". או במילים אחרות – יד אחת תמיד מחזיקה משהו. וכן, תיארתי לעצמי שהיא תהיה קטנה, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. הסירה נראית כמו חסקה עם קבינה. איך בדיוק אמורים ארבעה אנשים מגודלים להתגורר בתוך קופסת הסרדינים החביבה הזאת במשך שבוע?

רגע, בעצם, רשמית, הסירה מתאימה ל-8 אנשים.

עכשיו לא נותר לנו אלא לחכות לג'ק. בפעם האחרונה שעינת שמעה ממנו, הסתבר שהוא הגיע למרינה אחרת בטעות וסוכם שהוא ייקח מונית לכאן. מאז אבד עמו הקשר. כל הנסיונות להשיג אותו נתקלו בהודעה מוקלטת שהמנוי לא זמין. זה היה קצת מלחיץ והתלבטנו אם להתחיל לדאוג. בינתיים החלטנו לדאוג בכל מקרה.

תאסוס עשה לנו תדריך על הסירה, הוא עבר עם עינת ותום על כל הדברים והסביר להם הכל.  הוא הראה לנו את העוגן, איפה הרדיו, איפה כל החבלים, העזרים השונים, איך משתמשים במכשור על הגשר, איפה המפות, איפה תיק העזרה הראשונה, איפה הנורים לשעת חירום וכו' וכו'.

הוא היה גאה בעיקר על המנוע, שלהבדיל מהסירה בת ה- 35, הוא חדש לגמרי! הוא הראה לנו איך מתניעים אותו, ואיפה נמצאים כל המחוונים, והקדיש לזה חלק גדול מההסבר. הוא הראה לנו את מיכלי הדלק. "יש מיכל גדול של 60 ליטר, ואם ייגמר בו הדלק, אז כאן יש שני מיכלים קטנים, כל אחד של 20 ליטר. תעבירו מהם את הסולר למיכל הגדול." הוא הראה לנו ששלושת המיכלים מלאים לגמרי, סה"כ 100 ליטר, אבל הוא לא מאמין שנצטרך יותר מ-60 ליטר, כי רוב הזמן ממילא נהיה על המפרש. זה רק ליתר בטחון.

תום היה מאד נרגש. הוא כל הזמן התערב והפסיק את תאסוס כדי לספר שהוא מכיר סירות כאלה, והיה המון שנים בים והשיט כל מיני כלי שיט, והפליג בכל העולם.

"אבל אתה מקשיב לכל מה שתאסוס אומר, נכון?" וידאה עינת

"אה" אמר תום "כן, אבל אני כבר יודע את כל זה, כי כשהפלגתי ב- 79 מהקוטב הדרומי לקיריבטי…"
"בכל מקרה," אמר תאסוס "אם יש לכם בעיה, או לכל שאלה – אני אהיה זמין. אל תהססו להתקשר. עשרים וארבע שבע."

לסיכום התדריך: בסירה יש 3 תאי שינה (זוגיים!), חלל משותף (סלון?) שמכיל ספה ומקרר (שתוספת את מקומה של הספה השניה), וזה משאיר מקום למעבר צר לעבר תא השינה בחרטום והשירותים.

כל אחד מתאי השינה הוא בעצם מרבץ שאפשר להזדחל אליו דרך סוג של פשפש, ויש בו מקום לשני אנשים, בתנאי שהם די קטנים ורזים, ומאד מאד מחבבים אחד את השני. תא החרטום הוא חלל בצורת משולש כלומר הוא לא ממש זוגי, כי בפועל אפשר להכניס לשם עד 4 זוגות רגליים וראש אחד, מה שאומר שהוא הכי מתאים בעצם לתמנון בגודל בינוני, בתנאי שהוא לא מאכסן שם גם את הציוד שלו.

הסירה מתהדרת גם בתא שירותים, שיש בו גם כיור וברז שאפשר לשלוף ממנו צינור וממש להתקלח (במים קרים אבל למה להתקטנן)!

ובנוסף – מטבח הסירה – הגאלי, שיש בו כיריים, תנור, כיור והמון המון תאי אכסון ומגירות.

וכך יצא שאני קיבלתי את תא החרטום, ג'ק ועינת התמקמו כל אחד באחד מהתאים האחרים ותום התמקם על הספה בסלון, וטען שהוא לא היה רוצה לגור בשום מקום אחר.

האתגר האמיתי הוא השירותים: אסור לזרוק לשם כלום חוץ מפסולת אנושית, הזהיר תאסוס. לתדהמתי הרבה, הוא גם ביקש שכשאנחנו אוכלים זיתים להקפיד לא לבלוע את החרצנים. הוא טען שישראלים עושים את זה, ובגלל זה בצ'ארטר האחרון שלו נסתמו השירותים. הבטחנו לו בהן צדק שנקפיד לירוק את החרצנים של הזיתים.

באותו ערב, כשהתארגנו לשינה, הסתבר גם שהדלת של השירותים לא ממש נסגרת, ואם היא כבר נסגרת, יש סיכוי שהיא לעולם לא תפתח. זאת דלת הזזה שתלויה על מיסבים שכנראה כבר עברו את שנותיהם היפות. היא צבועה בצבע שמן וכך גם המסילה שלה, שגם מאד צרה. כדי לתפעל אותה צריך לתפוס אותה בשתי ידיים, למקם אותה בזווית מאד מסויימת, ולהיות נחמדים. אם זה לא עוזר, היא נתקעת לנצח, כי צבע השמן נדבק.

בינתיים הצטרף גם ג'ק. הסתבר שנגמר לו המיץ בטלפון בנקודה הכי קריטית. למזלו הרב הוא מצא זוג הולנדים ידידותיים וטובי לב, שהסכימו להטעין לו את הטלפון על הסירה שלהם, אבל ג'ק היה צריך לחכות שיהיה לו מספיק מיץ לפני שהצליח ליצור קשר ולהבין איך להגיע אלינו.

המשימה הבאה שלנו הייתה: למצוא משהו לאכול.

תאסוס אמר שיבקש מחבר שלו להגיע בבוקר ולעזור לנו להצטייד. בינתיים, הוא אמר שהוא מכיר מסעדה שעושה לכאן משלוחים. הוא התקשר אליהם והזמין סלט וכמה סובלאקים. האוכל הגיע תוך חצי שעה בערך, והיה מאד טעים. אז ישבנו לנו על הגשר, אכלנו סובלאקים ושתינו בירות, וכך העברנו את הערב הראשון שלנו על הסירה.

וזה עוד כלום לעומת מה שקרה אחר כך:
יום ראשון: מה רואים כשמסתכלים אל תקרת הקבינה; אני מומחית למנועי דיזל; איזה נמל הכי אהוב על תורכים; דיון על הרוח; האי הראשון שלנו; איך מחנים סירת מפרש.