הנה משהו שממש חם עכשיו בארה"ב:
תוכנית סוף העונה של "בעזרת השף" שודרה בארה"ב בשבוע שעבר. הפעם שם השף גורדון רמזיי את פעמיו אל עבר Amy's Baking Company או בקיצור ABC – מסעדה/ביסטרו קטן בעיירה סקוטסדייל באריזונה.

המסעדה מנוהלת על ידי הזוג (גם בחייהם הפרטיים) – איימי וסאמי בוזגלו. איימי היא השפית הראשית והיחידה, סאמי הוא המשקיע, היזם והמנהל בפועל. המקום, יפהפה – נקי, מעוצב בטוב טעם. בויטרינה קשת מרהיבה של עוגות מעוצבות ואמנותיות. המטבח ממורק ומנוהל בסדר ובנקיון מופתים. איימי בעלת הבית מעידה על עצמה שמאז שהייתה ילדה קטנה ידעה שהייעוד שלה הוא בישול, ושתמיד אהבה לבשל ובישלה נפלא. סאמי, בעלה, מביט עליה בהערצה מהצד. ראמזי מתפעל מהעוגות בויטרינה – "הכל מעשה ידייך?” הוא שואל, כלא מאמין. היא מהנהנת בביישנות. היא בחורה נאה ומטופחת, לבושה בחליפת שפים שחורה, מאופרת בקפדנות ומלאת אנרגיה. “הכל הלך נהדר, תמיד.” היא מספרת "אנשים מאד אוהבים את האוכל שלנו. אבל לאחרונה נקלעה המסעדה לקשיים."
"מה קרה?” שואל ראמזי

"לפני שנתיים התחילו להתבריין עלינו ברשת" היא מספרת. ראמזי נראה מופתע. “מה זאת אומרת?” הוא שואל.
"הכל התחיל כשהגיע לכאן איזה בלוגר" היא יורקת בתיעוב את המילה. “הוא הזמין פיצה מרגריטה וכשהפיצה הגיעה הוא התחיל להתלונן שהפיצה לא טריה! מה שכמובן היה שטויות! כולם מתים על הפיצה שלנו! אחרי שהסברנו לו את זה, הוא לא היה מרוצה. אבל אחר כך עוד הייתה לו החוצפה לפרסם את זה באינטרנט! כמובן שמייד כתבתי בתגובה מה דעתי עליו…”
"את ענית לו?” ראמזי עוצר אותה
"ברור! כתבתי לו בדיוק מה אני חושבת עליו!” איימי מתחילה להתרגז שוב, כשהיא נזכרת בכל הסיפור. פניה מאדימות. טון הדיבור שלה נעשה מהיר, והיא נעשית פחות ופחות מובנת. על פניו של ראמזי חולף צל של דאגה. הראשון מבין כמה. באדיבות הבמאי של הסצנה, אנחנו נחשפים בפעם הראשונה לחשד שהבחורה לא כל כך מאוזנת נפשית.
מכאן המצב רק מתדרדר והולך. המנות שראמזי מזמין מגיעות בטפטוף במשך 75 הדקות הבאות. אף מנה אינה ראוייה לאכילה, לטענתו. בצק הפיצה לא אפוי עד הסוף, שילוב הטעמים לא מוצלח. המנות עמוסות בטעמים לא משתלבים. שום דבר לא עובד. המלצרית מחייכת אליו ומושכת בכתפיה במבוכה. בשיחה אגבית איתה מסתבר לו לתדהמתו שהיא אינה מקבלת טיפים. “הטיפים עוברים ישירות אל סאמי. אנחנו מקבלים משכורת חודשית.” במשך שנה התחלפו במסעדה כ-100 עובדים. רובם פוטרו בעקבות "אטיטיוד" – הן לא ידעו את מקומם, לטענת הבעלים. אנו עדים לדוגמה חיה כאשר מלצרית שמקבלת מנה לשולחן מסויים שואלת את סאמי – “האם אתה בטוח? (שהמנה אכן לשם)”, ובתגובה זוכה לקיטון של צעקות על כך שהיא מתחצפת וארסית, ומפוטרת (!) לאלתר.
איימי היא השפית היחידה. היא זאת שמכינה את המנות ומאשרת אותם בדרך החוצה. כמובן שהדבר גורם לעיכוב בהגשה ורוב הלקוחות מחכים זמן רב למנה שלהם.
למלצריות אסור להעביר הזמנות למטבח דרך המערכת הממוחשבת, אסור להן למזוג יין לסועדים. הכל עובר דרך סמי, שבתורו, מבלבל הזמנות, שוכח לרשום פריטים ובשורה התחתונה מוסיף לבלגן ולכאוס. ראמזי צופה מהצד במנה אחרי מנה שחוזרת אל המטבח, ומושלכת לפח על ידי המלצרית, שאפילו לא טורחת לעדכן את השפית בחוסר שביעות הרצון של הלקוחות. כאשר ראמזי מנסה לעשות את זה, אנו הצופים גם מבינים את הסיבה לכך – הוא סופג קיתון של צעקות מבני הזוג, שלא חוסכים במילים בנסיונם להבהיר לו כמה שהאוכל שלהם מצויין, ואם מישהו מהלקוחות לא מבין את זה, הוא מטומטם, ויותר טוב שיסתלק מהמסעדה. אבל קודם, אגב – הוא צריך לשלם. לקוח שניסה לעזוב במחאה לאחר שחיכה למנה שלו עד בוש ולא קיבל אותה, נחסם על ידי בני הזוג בדרך לדלת, לעיניי ראמזי, המצלמות, ושאר הלקוחות ההמומים, וכמעט הותקף גופנית, מכיון שלא שילם על המנה (שלא קיבל).
"כמה זמן אתם נשואים?" ראמזי מגלגל איתם שיחת חולין
"כמעט 10 שנים" אומרת איימי בגאווה. “הוא היה בליין בוגאס, כשהכרנו. דון ז'ואן" סאמי מהנהן בחיוך מבוייש. “אבל היא בייתה אותי" הוא מוסיף ומסתכל עליה במבט מעריץ. הם מספרים איך החלום של איימי תמיד היה לפתוח מסעדה, ואיך סאמי, הבעל המעריץ (והעשיר, למרבה המזל. הוא מעיד על עצמו שהוא "יזם ועוסק בפיתוח עסקי", ונראה קצת מפיוזו), השקיע בחלום של אהובתו כמיליון דולר. הם פתחו את העסק ב-2006.
"יש לכם ילדים?” מוסיף ראמזי ומתעניין
"שלושה!” אומרת איימי בגאווה בלתי מוסתרת, ומסיפה למרבה הבעתה: “רק שהם לכודים בגוף של חתולים…"
…
התמונה האמיתית מתחילה להתבהר לאט לאט: כל האופרציה מנוהלת בעריצות על ידי אישה מעורערת בנפשה. המקום נקי, כפי שמעיד ראמזי, עד שאפשר ללקק מהרצפה. המוצרים מסודרים בקפדנות במקררים, בקופסאות מתוייגות. איימי עצמה חיה בלה-לה לנד – במופע פרטי שמבויים על ידי בעלה, הדואג בקפדנות להסתיר ממנה את החיים האמיתיים, כחלק ממלחמת ההשרדות הפרטית שלו. בעולם שלה היא בשלנית מדהימה. מי שלא מבין את זה הוא מטורף, חי בסרט, מטומטם, או סתם נחש עם אג'נדה אישית נגדה. היא יודעת שיש המון אנשים שרוצים ברעתה, שישמחו כאשר היא תיפול. אבל היא יותר חזקה מהם, והיא תנצח, כי אלהים בצד שלה, כפי שהיא מנסחת את זה.
הדבר הנורא בעיניי הוא לא מחלת הנפש של הגברת הזאת, אלא איך היא מצליחה לשאוב פנימה, אל הסרט שלה, את כל מי שסובב אותה. כל אותם אנשים שעומדים וחוצצים בינה לבין העולם, בין העולם לבינה. מסתירים ממנה את חוסר שביעות הרצון של הלקוחות, את המנות שמוחזרות ונזרקות לפח, את העובדה שאנשים צוחקים עליה או כועסים עליה, כי מה הטעם? היא לא יכולה להתמודד עם זה. כל נסיון לעמת אותה עם המציאות מועד מראש למפלה מפוארת. כל נסיון לשקף לה את המציאות ייגמר בפגיעה מוחצת במראה עצמה. בעלה המותש מנסה להרגיע את הרוחות בחזית אחת, ולהלחם את מלחמותיה של אשתו מול הלקוחות, מול הבלוגרים, מול ראמזי בחזית השניה. המלצרים שותקים וממשיכים עד שהם מפוטרים, או נשברים. אפילו רמזי נשבר ועוזב ("בפעם הראשונה, אחרי 100 תכניות,” הוא אומר, "שלא הצלחתי לעזור. ולא שלא ניסיתי. ניסיתי. אבל הם פשוט מסרבים לשמוע. אם בכל זאת שיניתי כאן משהו קטן, אני משוכנע שהשינוי לא יחזיק מעמד, והכל יחזור לקדמותו. לכן, אני עושה מה שעוד לא עשיתי מעולם: אני עוזב. איזו בושה.”)
ואני חושבת לעצמי: רגע. זה מזכיר לי משהו. אישה כזאת שנמצאת כרגע בציר יותר מרכזי, ומשפיעה על גורל של מדינה שלמה. אישה שמכל מה שאני קוראת עליה ושומעת עליה היא מסתמנת לי כאישה כפייתית, בעלי קווי אישיות פסיכוטיים, שלא מסוגלת לקבל ביקורת, לא מסוגלת לראות את המציאות כמו שהיא, חיה בסרט שבו היא השחקנית הראשית, מנותקת לחלוטין מהאנשים שמסביבה, שואבת את כל הסובבים אותה אל תוך הסרט הזה ומכריחה אותם לציית לכל גחמותיה על ידי השלטת טרור. אולי הגיע הזמן שנודה בזה. אולי הפעם אנחנו זקוקים לעזרת השם. כי עזרת השף לא תספיק כאן.