אני סופרת את השניות מיום ראשון, עד לסוף השבוע. במקביל אני מתכננת: מה כבר לא אעשה, שלא הספקתי במשך השבוע.
כמובן שבסוף לא יוצא מזה כלום. סוף השבוע טס, ושוב אני במוצאי שבת, מתכוננת נפשית להתקיף את השבוע החדש, עייפה בדיוק כמו שהייתי ביום חמישי בערב. אולי אפילו יותר.
הפעם אני יותר.

זה התחיל בבוקר, כשהגעתי לחדר הכושר. החניתי את המכונית במגרש החניה מתחת לבניין ויצאתי. במרחק כמה צעדים ממני עמד כלב לבן והסתכל עלי. הסתכלתי עליו בחזרה, ואז ניגשתי. כפי שחששתי הוא היה עזוב. פרוותו הלבנה מכוסה כתמי שמן, כנראה שכב בלילה מתחת למכונית חונה כדי להתחמם. ליטפתי אותו קצת, שאלתי אנשים, הם הסתכלו עלי ומשכו בכתפיהם. הכלב כשכש בזנב והניח לי ללטף אותו. הוא היה מאד שקט ונעים, נראה רגיל לאנשים. על צווארו היה קולר ישן נגד קרציות.
עזבתי אותו והלכתי לחדר הכושר. אם יהיה שם גם כשאחזור, אצטרך לעשות משהו. החלטתי.
הוא היה שם. בחזית הבניין בין שאר החנויות יש אטליז, מכיון שמדובר בכפר קאסם, המקום פתוח בשבת. שאלתי אם יוכלו למכור לי עצם, או שאריות בשר בשבילו. “אה, זה בסדר" חייכה אלי האישה האדיבה בקופה, פניה עטופות במטפחת שחורה כדרכן של מוסלמיות אדוקות. ”אנחנו נותנים לו כל הזמן. הנה – את רואה?” הצביעה החוצה אל מגשית פלסטיק קטנה אדומה "נתנו לו קודם".
"אתם מכירים אותו?”
"כן, בטח, הוא בא כל יום, מקבל בשר, והולך. כבר איזה שבוע אולי"
לאחר התלבטות קצרה הבנתי שלא אוכל להשאיר אותו. קראתי לו לבוא אלי, והעליתי אותו אל האוטו. נראה לי שהוא הלך לאיבוד.אני צריכה דרך לקרוא את השבב שלו, כדי למצוא את הבעלים ולהחזיר אותו, החלטתי.
צלצלתי לגיסתי להתייעץ איתה לגבי הצעד הבא. היא נתנה לי טלפון של וטרינר תורן בתל-אביב. בדרך נזכרתי שיש גם מרפאה וטרינרית ברמת השרון שפתוחה 24 שעות. הם אמרו שהם מגיעים רק בחירום אבל הציעו לי לנסוע לכפר הירוק, וכה עשיתי.
למרבה הפניקה – לכלב לא היה שבב. “נו,” אמר הוטרינר, “ עושה רושם שיש לך כלב חדש. תתחדשי".
לרוע המזל זה לא פשוט. גם הכלבה שלי וגם מפקדה הנערץ, לא יסכימו לזה בשום אופן.
וכך מצאתי את עצמי, באוטו, עם כלב, אובדת עצות.

צריך למצוא לו לפחות אומנה ליום יומיים, חשבתי.
התחלתי בקמפיין תקשורת טלפוני, שנחל מפלה ניצחת. הסיבות לסירוב היו רבות ומגוונות. זה לא ממש היה משנה.
התקשרתי לאחותי. היא הייתה בדרך לתל אביב להפגש עם הבת שלה, הייתה מאד אמפטית, אבל זה לא בא לה טוב. זה בסדר, אמרתי לה, אני ממש מבינה. הרגשתי ממש רע עם זה שאני דוחפת את כולם לפינה. בינתיים המשכתי לנוע בדרכים. הרגשתי כמו ההולנדי המעופף. האמת שפשוט פחדתי לחזור הביתה. כמו בימים היפים בבית הספר היסודי, כשהייתי מסיימת יום לימודים עם 3 הערות ביומן, ומנסה למשוך כמה שיותר את הדרך הביתה, בידיעה מה אני הולכת לחטוף…
ב-13:30 הצלחתי לשבור את בני ביתי המודאגים. הטלפון שלי מצלצל.
"הלו"
"אמא?”
"כן…”
"איפה את?”
"…”
"הלו?”
"מסתובבת…”
"אמא, את בוכה?”
"כן…”
"מה קרה?”
"לא, לא, כלום" התעשתתי "הכל בסדר. סתם. מצאתי כלב.”
"מצאת כלב?”
(המפקד ברקע: “לא! לא! לא! שום כלב!! בשום אופן!!”)
"אמא?”
"את מבינה למה אני בוכה?”
הסברתי לה בקצרה מה קרה. המפקד עלה על הקו. "את לא מביאה לכאן כלב! אני לא מוכן לעוד כלב!” הוא צועק. “אף אחד לא מבקש ממך!" גם אני צועקת "אני הולכת למצוא לו בית!” אנחנו רבים ומתכווחים כל הדרך הביתה.
בבית – קבלת פנים עויינת מצד הכלבה ומנהיג הלהקה. הכלבה מרחרחת את האורח בהתעניינות. הוא מצידו עומד ומתמסר לבדיקה בצייתנות, כמו שסזאר אומר ב- “calm submissive state” אבל אני כבר מכירה את דינה ואכן היא לא מאכזבת. תוך שנייה כולה הופכת לנהמות, שיניים וציפרניים, ורק בקושי אנחנו מחלצים אותו ממלתעותיה.
עכשיו הוא כבר מפוחד. עומד בראש מורכן, זנב עמוק בין הרגליים, כולו רועד. להוסיף על סאת צרותיו, אנחנו מכניסים אותו למקלחת, ומתחילים לנקות אותו.
המים שוטפים את כל הלכלוך, ומתחתיו מתגלה כלב באמת יפהפה, לבן וצח כשלג. אפילו המפקד כבר קצת מתרכך. אבל הכלבה מסרבת להרגע, גם אחרי שאנחנו מוציאים את שניהם ביחד החוצה, כדי שתלמד להכיר אותו מחוץ לטריטוריה שלה. בחוץ היא רגועה, ומתנהגת אליו יפה, אבל מייד כשנכנסים הביתה, היא נעשית תוקפנית.
הבנתי שכאן הוא לא יוכל להשאר, ואהיה חייבת למצוא לו אומנה אחרת. בעצם המוצא האחרון שלי הוא אמא שלי. אישה בת 82, מבוגרת, לבד. לא עומדת באף דרישת קבלה לשמש כבית אומנה לכלב חוץ משתיים:
1. היא באמת אוהבת כלבים
2. אין מוצא אחר
אין טעם להתקשר אליה בכלל. פשוט לקחנו, גילי ואני את הכלב, ונסענו לשם.
למזלנו היא הייתה בבית.
"אוי! איזו הפתעה! בואו תיכנסו! והנה דינה…”
"סבתא, זאת לא דינה…” אנחנו צוחקות
"אה?”
הסברנו לה הכל. זה רק ליום אחד, הבטחתי. את לא צריכה לעשות איתו כלום. הוא ממש כלב טוב. הבאתי לו אוכל, וקערת מים. אשים אותם כאן.
"יש בחדר שם בארון, שטיח ישן, שימי לו כאן, שיהיה לו על מה לשכב. אוי מסכנצ'יק, הוא נראה נורא עצוב…”
ליבה יוצא אל הכלב, אבל פתאום היא מתעשתת: “רגע, אבל מה פתאום? עכשיו תשאירי אותו כאן? זה לא בסדר! את כל פעם עושה לי את זה! מביאה כלבים עזובים הביתה… ואני צריכה לטפל בהם?”
"מה?? אמא! מתי עשיתי כזה דבר?!”
"עשית, עשית, היו הרבה פעמים…”
"תני דוגמה אחת, אחת – “
"אני לא זוכרת עכשיו…”
"אף פעם לא הבאתי שום חיה הביתה! את פולי רוני מצאה בחוץ, לא אני!”
"…”
פולי, פול מקרטני היה הכלב שלנו. הוא בעצם גדל איתי, נוכח לאורך כל הילדות שלי, הולך איתי לכל מקום..
"אבל אני צריכה לצאת בערב! מה אעשה איתו?”
"שום דבר, הוא פשוט ישכב פה ויישן, הוא רק צריך שיעזבו אותו.”
"הוא יצטרך פיפי"
"הוא כבר היה בחוץ היום, הוא לא צריך כלום. מחר בבוקר אבוא מוקדם ואוציא אותו.”
"…”
"את רוצה שאשאר לישון כאן הלילה?”
"אולי כדאי"
"בסדר. אז תראי מה נעשה – אני נוסעת הביתה, מתקלחת (כן, השעה כבר 17:30 ועוד לא התקלחתי. לזיעה מחדר הכושר נוספו בינתיים גם בוץ ושערות של כלב) וחוזרת אליך. בסדר?”
"בסדר."
אנחנו קמות ללכת. “את יודעת מה?” היא אומרת "הוא באמת נראה שקט. אולי את לא צריכה לחזור. נראה לי שאסתדר.”
"מה שתרצי. אני בכל מקרה צריכה לנסוע הביתה עכשיו, להתקלח ולהחליף בגדים. פשוט תודיעי לי.”
אנחנו נפרדות. בבית – סוף סוף המקלחת המיוחלת. חצי שעה אחר כך טלפון. אני מזנקת על המכשיר
"מה קורה??”
"הכל בסדר" אומרת אמא שלי בנחת "אבל אני לא יודעת מה לעשות. אני צריכה לצאת, אבל איך אשאיר אותו לבד? מה אם הוא יבכה?”
"הוא לא יבכה. את יכולה לצאת."
"טוב, זה לא להרבה זמן. אני חוזרת בתשע…”
"אמא, אל תדאגי. הוא יהיה בסדר. “
ב-21:30 עוד טלפון "הכל בסדר!” צוהלת אמא שלי "חזרתי עכשיו. הוא רק שוכב לו ומסתכל עלי, אבל הוא נראה לי נורא עצוב…"
"הוא בסדר גמור. היה לו פשוט יום מאד קשה. ליטפת אותו קצת?”
"בטח! מה את חושבת?”
סיכמנו שוב, שתתקשר אם יהיו בעיות.
בינתיים מכאן אני מנהלת חמ"ל.
אני מעלה לפייסבוק תמונה ותיאור קצר. נתו גיסתי משתפת אבל כותבת לי שאני צריכה לשפר את הפרזנטציה. התמונה לא מספיק טובה, והטקסט לא מספיק משדר דחיפות. חוץ מזה, היא כותבת, את חייבת לתת לו שם.
אז קראתי לו שלג.
איך אפשר למצוא לו בית? מדהים כמה כלבים עזובים יש, כל אחד יפה, מחונך ומלא אהבה, ואף אחד לא רוצה כלב. הלב נשבר. בעצם כל היום אני עם דמעות בעיניים. “זה קשה מאוד, וזה לבטח ייקח זמן רב מאוד, אולי שבועות או חודשים " כותב מישהו בתשובה לשאלה שהעליתי בפורום כלבים בתפוז.
ואחר כותב: "קחי בחשבון שיכולים לפנות אלייך גם אנשים שממש לא מתאימים לגדל כלב גם אם הם נשמעים נחמדים! חשוב מאד מאד לסנן.”
ואני אמרתי לאמא שלי שעד מחר בערב אמצא לו בית… הפאניקה שלי רק מתגברת.
נקודת האור היחידה באפלה בינתיים היא – ימי אימוץ. SOS חיות מארגנת יומי אימוץ בסוף השבוע.
אז זאת התוכנית למחר:
בבוקר לפני העבודה: להגיע אל אמא שלי, להוציא את שלג, לאחר מכן, לעשות לו בוק. למזלו הרב הוא באמת יפהפה. מקווה שאצליח להעביר את זה בתמונות.
בעבודה: להפיץ את שמעו ברבים, להתקשר ל-SOS חיות ולרשום אותו ליום אימוץ, להתקשר לוטרינר.
בערב: לנסוע לאמא שלי, לקחת אותו לוטרינר, לחסן ולתלע אותו.
מקווה שהכל יילך לפי התוכנית.
המשך יבוא…מקווה שיהיה יותר מעודד.