ובו יסופר המשך הרפתקאותיו של הכלב שלג בחיפושיו אחר בית ומשפחה

הטלפון צלצל ב- 02:20. שעה סימטרית. זינקתי עליו.
"אמא?"
זאת גילי. היא הייתה בהופעת ג'אז. ביקשתי שתשלח SMS כשהיא נוחתת על קרקע ידידותית.
"נו, חזרתם?"
"אנחנו בדרך. רק רציתי לשאול אותך משהו"
"מה?"
"בקשר לכלב. נתת לו שם?"
"כן. נתו הסבירה לי שזה יעזור לו למצוא בית"
"אוקי, אבל שלג? למה קראת לו שלג? איזה שם מאפן זה!"
"גילי זה דחוף לעכשיו?"
"אה…"
"אוקי, אני מזכירה לך להודיע לי כאשר אתם מגיעים הביתה"
"אוף, טוב.."
גילי רצתה לקרוא לו שמיל. המפקד סירב בתוקף, הוא הרגיש כמוני, שלתת לו שם הוא לא מעשה נכון בהתחשב בזה שהוא לא אמור להשאר אצלנו.
הבוקר מתחיל מוקדם, במטחי גשם עזים. אין יותר כיף בעולם מלהתכרבל במיטה ולשמוע את הגשם יורד, אבל הפעם אני מוטרדת. לא יכולה לישון. משום מה המחשבה שהכי מטרידה אותי, בעודי מכורבלת מתחת לפוך, ולא מסוגלת לחזור לישון: האם סגרתי את החלונות ברכב אתמול? אני מדמיינת אותו מוצף במים. דווקא האוטו מטריד אותי. מכל הדברים בעולם…
בשש בבוקר אני נופלת מהמיטה. מתלבשת, מתארגנת. המפקד הכין עבורי שקית גדולה מלאה בונזו וקערה למים. ב-6:20 אני יוצאת לדרך. למרות הגשמים, הדרך יחסית פתוחה. אני נוחתת לייד השער. אמא שלי כבר עומדת מצידו השני עם שלג. פניה מודאגות.
"הי, מה קורה?"
"אני לא יודעת מה לעשות איתו…"
"מה הבעיה?"
"אין שום בעיה – אני פשוט לא יודעת מה הוא רוצה…"
"הוא לא רוצה כלום" אני צוחקת "זה בסדר. אמרתי לך שאבוא לקחת אותו לטיול."
לקחתי אותו לגינה הציבורית, הוא שמח, אפילו שיחק עם כלב אחר. הזנב עולה בהדרגתיות, כבר עובר את חצי התורן.

השכונה הזאת כל כך יפה, והשמיים המעוננים, שעת הבוקר יוצרים תאורת קסם נפלאה ותפאורה מושלמת לצילומי בוק דוגמנות. ביחוד כשהאובייקט כשלעצמו, פשוט יפהפה! חסר רק פרט שולי – הצלם. אין מי שיצלם. כמה מתסכל! ניסינו לעשות בוק עם האמצעים העומדים לרשותינו, והתמנות יצאו בהתאם.
אחרי שהחזרתי אותו מהטיול, יצאנו שתינו מהבית. אני – לעבודה ואמא שלי לענייניה. במשך כל הבוקר במשרד כססתי ציפורניים. תהיתי עם גם הוא כלב חובב קריעה, כמו הכלבה של נתו. דמיינתי איך הוא, לבד, בחושך, בלי סוודר, מוכה חרדת נטישה ומתגעגע ללהקה, עושה שמות בכריות הספה של סבתא רותי…
לבסוף, בסביבות 13:00, הטלפון שלי מצלצל – אני עונה מייד – מחכה לגרוע מכל.
"הי, אמא – מה קורה?"
"מה קורה? הוא ברח!"
מסתבר שהוא הצליח להשתחל דרך הדלת, ועכשיו הוא מסתובב בגינה.
"נו מה אני אעשה עכשיו? אני לא יכולה לרדוף אחריו!"
"תניחי אולי איזה חתיכת נקניק על המפתן…"
"אן לי נקניק. את חושבת שהוא ירצה פודינג שוקולד?…"
המרדף סתיים בסופו של דבר בהצלחה. שלג סיים את הסיור בגינה, והפיע פשוט על המפתן. אמא שלי התלוננה שבגללו כואב לה הגב. ערימת רגשי האשמה שלי רק גוברת.
"הכל בסדר חוץ מזה?" (יש להמנע משאלות קיטבג. אם יש איזה נזק לכריות, בטח אשמע)
"כן, כן. למה שלא יהיה? הוא שוכב ומנמנם…"
"אההה… יופי, אני שמחה לשמוע."
"אויש אבל הוא כל כך נחמד, מיכל. את לא יכולה לתאר לך. ממש נשמה טובה. כל כך שקט, כל כך עדין. חוץ מזה שהוא עולה לי על הספות, החולרה הקטן. שנייה אני לא מסתכלת – הוא על הספה."

בדרך לעבודה עברתי בחנות לענייני חיות מחמד ורכשתי עבורו רצועה, קולר, תכשיר נגד פרעושים ומשהו ללעוס. בערב הגעתי לאמא שלי ומצאתי את שניהם נחים. אמא שלי על הכורסה מול הטלוויזיה והכלב מכורבל לו על השטיח. יצאנו לביקור אצל מיכל הוטרינרית, שגרה שני רחובות משם. גם היא מאד התפעלה. "הוא באמת מקסים!" אמרה. "איך המצברוח שלו?"
"לא משהו" אני אמרת "אבל אפשר להבין אותו. מהרגע שהוא פגש איתי החיים שלו נעשו ממש מסובכים: הוא עבר מקלחת, כלבה התנפלה עליו, הוא נסע באוטו, היה בחמישה מקומות שהוא לא מכיר, ועכשיו הוא עובר בדיקות פולשניות ודוקרים אותו."
היא צחקה
"הוא אוכל?"
"כן"
"שותה?"
"כן"
"משתעל, מתגרד?"
"לא"
היא העבירה עליו שוב את קורא השבבים. אין שבב. בשום מקום.
"טוב" היא אמרה "הוא נראה ממש בריא. כלב יפה, עם אופי נהדר. אני ממש מקווה שתמצאו לו בית טוב. בעצם," הוסיפה אחרי מחשבה "אולי אני מכירה מישהי…"
היא סיפרה איזו אגדה על מישהי שגרה בבית מאד גדול, ומאד אוהבת כלבים, ועל אמא שלה שגרה בבית מאד גדול, ומאד אוהבת כלבים – "יש לשתיהן המון כלבים" היא מסבירה, אבל יש להן גם שטח ענק – חכי, אני עכשיו מבררת." היא שולפת את הטלפון. שיחה של שתי דקות. סוכם שאשלח תמונות.
בדרך הביתה שלחנו את התמונות. אין תגובה.
למחרת בבוקר הודעה ממנה:
"הי מיכל, תודה על התמונות. הוא נראה חמוד מאד, אני אנסה למצוא לו בית."
כן, טוב. כנראה שאין טעם לעצור את הנשימה.
ויהי ערב ויהי בוקר יום שני.