ובו יסופר איך נמצא בית חדש לשלג

ביום שלישי בלילה, בבית, לאחר שהגענו מהטיול, דאגתי להרים את כלי האוכל של הכלבה ולהרחיק אותם מהישג כפה. הלילה החזיר אותי ללילות הלבנים כשהילדים היו תינוקות. הכלבה הייתה מאד עצבנית, גם בגלל הרעמים – היא מאד מפחדת גם ככה מרעמים. הכלב היה רגוע, שקט וקצת עצוב. הוא הלך לישון באחת הפינות והיא באחרת, אבל כל רעש קטן הקפיץ אותה להתקפת נביחות והסתובבות עצבנית בכל הבית. בסוף כולם נפלו ממוטטים, הוא נמלט לאיזה חדר, היא נמלטה לחדר אחר. ב- 2:35 היא התעוררה בגלל הרעמים והתחילה ליילל. שוב הייתה "נדידת עמים" בכל הבית, אבל הייתי כל כך עייפה שאפילו לא טרחתי לקום עליהם. אחר כך נרדמתי, אז אין לי מושג מה קרה. הספיק לי לגלות בבוקר שלא היו אבדות בנפש .
בטיול בוקר הם התנהגו למופת. לפני הטיול החלטתי לשחרר אותם בגינה. עדיין הטריטוריה של דינה, אבל בספר. זה היה נפלא. הם שיחקו והשתובבו כמו חברים טובים. כל כך נהניתי לראות את זה.
אחר כך הופרדו הכוחות. שלג הלך איתי לעבודה, ודינה נשארה בבית למרות מחאותיה.
מהמשרד התקשרתי שוב ל-SOS חיות. לאחר שיחה קצרה ומספר שאלות, נמצא הכלב מתאים לאימוץ. התבקשתי להגיע ביום שישי בבוקר למשרדי העמותה.
"את צריכה להביא קולר, רצועה, פנקס חיסונים ופקדון של 100 ש"ח. וכמובן, לא לשכוח את הכלב".
בערב הגעתי הביתה. שוב, השארתי אותו באוטו והלכתי להביא את הכלבה. היא עדיין הייתה עויינת אבל הרבה פחות.
אותה תרגולת עם האוכל. הכלבה הייתה קצת יותר רגועה – אבל שוב, מדי פעם הייתה פורצת בנביחות. בסופו של דבר גילי לקחה את שלג אליה, ואבינועם גרר את דינה אליו. הלילה היה שקט עד כדי כך שהתעוררתי בבוקר בבהלה והלכתי לחפש אותם. בחדר של אבינועם היה רק הוא עצמו. ללא שום כלב נראה לעין. פתחתי בחשש רב את דלת החדר של גילי.
שלג רבץ על קצה המיטה שלה והסתכל עלי. על הרצפה, רבצה דינה. גם היא מתבוננת בי בעניין.
"אוי גילי, באמת. למה את נותנת לו להיות על המיטה?"
"מה זה משנה, אמא. שיהיה לו כמה רגעים של כיף לפני שהוא עוזב."
"ולמה הכלבה על שמיכה של אנשים??"
"זה לא פייר לקפח אותה."
שלג הגיע איתי לעבודה גם ביום חמישי. בזמן שהוא התחיל להינות, היה נמרץ, שיחק, התפנק עם כולם, אני הלכתי ונעשיתי עצובה. ידעתי מה שהוא עוד לא ידע – שאנחנו הולכים כנראה להפרד בקרוב.

פחדתי מהרגע הזה. האימוץ נעשה ללא נוכחות "ההורים". ההוראות שקיבלתי הם להביא את הכלב בבוקר ולהשאיר אותו. במשך שבוע כבר נקשרתי אל השלגון הקטן. והוא מצידו התחיל להתקלף מכל חוסר הבטחון שלו, ולאט לאט התגלה האופי האמיתי שלו – פשוט מלאך. שמח, יודע לשחק ולהשתובב, אבל עדיין שקט, ועדיין עדין.

היום בדרך מהעבודה חשבתי על הלילה האחרון שלנו ביחד. חשבתי מה אעדיף יותר: שייאמצו אותו, או שאצטרך להחזיר אותו הביתה. איזה קומיקאי אמר פעם: "רגשות מעורבים זה לראות את אמא של אשתי דוהרת אל עבר המצוק, כשהיא במרצדס החדשה שלי". אני מניחה שזה די קרוב למה שהרגשתי. ומה יהיה אם הוא יגיע אל משפחה חסרת לב? מה יהיה אם אלו אנשים שדואגים לספות שלהם, מפחדים שהבית יתלכלך? ישאירו אותו בחוץ לבכות, כשכל הלהקה שלו במקום אחר? החלטתי שמחר בבוקר אעמיד תנאים. אבקש שיבררו עם המאמצים הפוטנציאליים איך הם מתכוונים להתייחס לכלב, ושלא ימכרו אותו לכל המרבה במחיר. התנחמתי בזה שהולכת להיות סערה. אולי אף אחד לא יגיע?
הגעתי הביתה, וסוף סוף פגשתי את המפקד, שחזר משבוע מחוץ לבית. הכלבה, בנוכחות המפקד שלה, חזרה כמה צעדים אחורה. היא הייתה חייבת להוכיח לו שהיא שומרת על הבית. שלג המסכן שוב חזר להתכנס בעצמו.
"נתו מחפשת אותך" אמר המפקד. "היא כנראה מצאה בית לכלב. תתקשרי אליה."
"מה? מי זה"
"אני לא יודע, תתקשרי אליה"
התקשרתי.
"את זוכרת את דנה? שדרכה לקחתי את הכלבה? אז גיסתה, שהיא גם דנה, וגם מטפלת בחיות וכלבים עזובים, עובדת בבר. והיא הכירה שם מישהו…. היא ממש ערבה לו. הוא כנראה ממש רציני ואחראי. הוא רוצה כלב…"
"כן, אבל… עכשיו? בטוח? מי זה? אני לא מכירה אותו בכלל. איך אני יכולה לדעת שהוא יהיה בסדר עם הכלב?…"
אלו לא היו חדשות טובות מבחינתי בכלל. חשבתי שיהיה לי עוד קצת זמן איתו, אבל הפרידה פתאום הוקדמה, ולא הייתי מוכנה לזה נפשית.
הבנתי שאין ברירה. נתו שלחה לי את מספר הטלפון של אריאל, הבחור. התקשרתי. הוא נשמע חמוד ואמפתי. הסביר שכבר כמה זמן הוא חושב על זה, וסוף סוף החליט שזהו. הוא רוצה כלב. "ברור שהוא יהיה איתי בבית. יש לי דירה נורא קטנה. לא הייתי יכול להשאיר אותו בחוץ אפילו אם הייתי רוצה – ואני ממש לא רוצה!"
שוב העמסתי את שלג על האוטו ויצאנו לכוון תל אביב.
אריאל פתח לנו את הדלת, לא הצלחתי למצוא בו שום דבר חשוד. הוא פשוט נראה נחמד. הוא סיפר קצת על עצמו, על הרקע שלו עם כלבים. נתן לי להבין שהוא לא חי בסרט, שהוא מבין מה זה אומר לגדל כלב. נתו הגיעה גם, עם מרסלה. הכלבים שיחקו והשתובבו. שלג היה קצת עצור, ועצוב. "זה בסדר, אני מבין אותו" אמר אריאל. "גם אני הייתי מרגיש כך במקומו. אני מקווה שתוך כמה ימים הוא יבין שגם אני בעדו".
הפרידה הייתה מאד מאופקת. השתדלתי להיות קול. חיבקתי את הכלבון, הסברתי לו מה קורה, אמרתי שאתגעגע. אני מקווה שנפגש שוב. אריאל הבטיח שישלח לי עדכונים. אני מצדי הבטחתי לשחרר, ולא לנג'ס. אני ממש מקווה שכל זה לטובה.
היום בבוקר התקשרתי לדנה, להודות לה, וגם:
"הבטחתי לאריאל שלא אנג'ס, אז אני אומרת את זה לך ותעבירי לו: אם יסתבר לו שהוא לא רוצה, או לא מסוגל לטפל בו – אז בבקשה תודיעו לי טוב? אני מעדיפה שיחזור אלי, ולא יתחיל להתגלגל מבית לבית."
דיברתי מאד בשקט. פחדתי שהמפקד או דינה ישמעו.
היא הבטיחה לי שתדאג לזה.
הודעתי גם ל-SOS חיות והם שמחו. התקשרתי לבשר לאמא שלי חסידת אומות העולם. הודעתי לגילי ק, ידיד נוסף שגם הבטיח לעזור, ועדכנתי אותו שמבצע שלג הגיע לסיומו המוצלח. בכיתי לכולם שאני מתגעגעת, וזהו. הבטחתי לשחרר, זה קשה, אבל אין ברירה.
בחדשות מודיעים ששלג התחיל לרדת בירושלים….
כל הסיפור הזה גרם לי להבין את האמת המרה: על כל כלב שחי במקום בטוח, אני אפילו לא מדברת על משפחה, זה יכול להיות גם מכלאה של עמותה, או הסגר – מקום שבו הוא מקבל אוכל ומים ומקום חם יחסית לישון ללא סכנה, יש כמה מאות כלבים שבמקרה הטוב משוטטים ועזובים, ובמקרה הרע עוברים התעללות, נמצאים בשבי, קשורים, מורעבים, מעונים. אני ממש מקווה שלאט לאט המודעות בארץ תעלה לעניין הזה, יותר אנשים יראו את היתרונות שבלהכניס כלב הביתה – ממש הביתה, כמה כולם ירוויחו מזה, גם מבחינה אישית, גם מבחינה בריאותית, גם בחינה נפשית, מכל הסיבות, ויותר ויותר אנשים ירצו לשחזר את קשר העמוק הזה שהיה קיים תמיד בין כלבים ואנשים.
אמן.