בסוף נפל הפור: הפכתי לעובדת מן המניין של חברת מטריקס – ליגיון הזרים של ההי-טק. היום התייצבתי עם הפק"ל שלי (מחשב ומסך) אצל החברה שאני מסופחת אליה – חברת פאנדטק. תפקידי הוא להצטרף לצוות web ולתת יד לגיור לעברית של אפליקצית הדגל של החברה – תוכנה שמנהלת נזילות כספים בין בנקים (!!!). אני מוצבת שם לפרוייקט שאמור להמשך בין 3 חדשים לחצי שנה, וזה מתאים לי, כי אחרי הטראומה של בלו, לא בא לי להתחתן עם אף אחד כרגע. אני חייבת את הזמן הזה כדי להתאושש. הגעתי ב-7:20 למטריקס לחתום על הציעוד באפסנאות. חכיתי עד 9, ואז קיבלתי את הפקל. משם נסעתי לבורסה. כשהגעתי צלצלתי למפקד (ירון, מפקד הצוות החדש שלי, בחור שמח וטוב לב, אבל במצב שאני נמצאת בו, אפילו זה מעצבן אותי. מה יש לו להיות כל כך נחמד, לעזאזל??) להגיד לו שיבוא לקחת את המחשב. הוא הציע שאחנה בתוך החניון ואתקשר אליו. אכן עשיתי זאת, אך אז הוא כבר לא היה לייד הטלפון. כמובן שלא הצלחתי להשיג אותו בנייד, כי בחניון, כידוע, אין קליטה. נתקעתי במצב די עקום, כי גם לא יכולתי לעזוב את האוטו עם המחשב בתוכו, כי אי אפשר לנעול אותו. בסוף עליתי חזרה לקומת הכניסה שך הבניין, תוך קללות נמרצות ואיחולים לבביים לירון המבריזן, ושם הסתבר שהשאיר לי הודעה – הוא לא הצליח למצוא איפה חניתי. בסוף בוצעה החבירה כנגד כל הסיכויים וכחותינו נחתו בשלום בבסיסם החדש: משרד עם מיליון אנשים, רעש והמולה, בקומה חמישית של בניין משרדים ענק ורוחש פעילות. לפחות יש כאן (כלומר, בחדר הזמני שלי) חלון.