"אבא," אומרת גילי, "אתמול אני ונעמה…" שגיא מפסיק אותה, ומתקן: "נעמה ואני" אני חושבת שאנחנו היחידים בעולם שעוד מתקנים את הילדים שלנו. אנחנו גם מתקנים אותם כשהם אומרים "שתי ספרים", אבל זה לפוסט אחר. כרגע אני רוצה להדרש לסוגייה הפילוסופית של "מה בא קודם – אני, או הוא". כשהיינו קטנים, היו מקפידים על העניין הזה. עכשיו, זה לא שכבר לא מקפידים. נראה לי שרוב האנשים היו בכלל תוהים – למה? למה לא "אני ו-". נראה לי שזה קצת קשור לטרנד הזה של העשורים האחרונים: הגשמה עצמית, חיפוש האני, מי אני מה אני, איך אני יכול לתרום…לאנושות? לאאאא… לחברה? דהה… למשפחה? אולי. לעצמי, בעיקר. ובראש בראשונה. עוד מופע פרטי של self before duty. אני לא חושבת שזה רע. אני חושבת שזה חשוב, שבן אדם ילמד להכיר את עצמו, אבל אני מרגישה שמפה לשם – קצת איבדנו את הענווה שלנו, את הכיף של להיות חלק מקבוצה – לאו דווקא מתוך השאיפה להנהיג קבוצה. ולפעמים ההגשמה העצמית והדאגה לקיום כיחיד, קצת מסכנת את הקיום של החברה, לא? ביחוד בסיטואציות של אנשים כמו ז'אקו אייזנברג – שאומר, ובצדק: "צבא? זה לא בשבילי. אני לא בעניינים האלה של לירות ברובה, וכל זה. אני בעניין של גיטארה, וליצור, ולכתוב שירים…" או במילים אחרות – התחת שלי יותר חשוב מהמדינה. הוא צודק. אבל זה קצת מפחיד אותי. לא יודעת איך לנסח את זה בלי להשמע פשיסטית. אולי אי אפשר – כי זה פשוט פשיסטי. משהו מזייף לי כאן.