בראשית היה השוקולד. כמו שאצל ילדים אחרים זה "אבא", אמא" (במבה?), אצלי זה היה שוקלד. זה שגרנו מול המינימרקט השכונתי (שנקרא בפינו "הצרכניה"), רק סיבך את העניינים עוד יותר. הייתי נעמדת מול הקופה, הראש שלי בקושי מגיע אל הדלפק, ומראה […]
בראשית היה השוקולד. כמו שאצל ילדים אחרים זה "אבא", אמא" (במבה?), אצלי זה היה שוקלד.
זה שגרנו מול המינימרקט השכונתי (שנקרא בפינו "הצרכניה"), רק סיבך את העניינים עוד יותר. הייתי נעמדת מול הקופה, הראש שלי בקושי מגיע אל הדלפק, ומראה למשה הקופאי את השלל: "שוקולד קטן" – חפיסת שוקולד "פרה-אדומה" במשקל 50 גרם. "אמא אמרה שתרשום". אמא אף פעם לא אמרה כזה דבר. להיפך – אמא כבר ביקשה ממשה כמה פעמים שלא ייתן לי שוקולד בהקפה. אבל משה משום מה שוכח. הוא צוחק, ורושם את הפריט ברשימה הארוכה שלנו. פעם בשבוע הייתה אמא מגיעה אל "תחנת החלוקה", נאנחת, ופורעת את החשבון. פרה-אדומה. זה מה שהמינימקרט הקטן שלנו הציע בתחום הממתקים. “שוקולד קטן" או, ברגעים חגיגיים במיוחד – “שוקולד גדול" – חפיסה של 100 גרם. אחר כך הגיע החידוש: “שוקולד פצפוצים"! ואז הופיעו הואפלים: “טוויסט" וטוב-טעם – (שאותו כינינו כיד הדמיון הטובה עלינו: “ואפלה עם ציצים").
כיום כל סופרמרקט שמכבד את עצמו מקצה אגף שלם ל"ג'אנק פוד": שוקולדים מכל הסוגים והמינים, בכל הפורמטים, מכל העולם, חטיפים מלוחים, מתוקים, השמיים הם הגבול. אבל אז? שוקולד פרה, טוויסט, וופלה עם ציצים, את מחלקת החטיפים ייצגו ה-”שלווה" – חיטה תפוחה מצופה סוכר, ו-”מקלות מלוחים". אה, וכמובן – החטיף הכי גזעי: שקדי מרק.
כשהייתי בת 6 בערך, משפחה של דיפלומטים מארה"ב שכרה את הבית של השכנים לזמן קצר. הייתה להם ילדה בגילי. יום אחד חזרתי מהם הבייתה ובידיי חטיף. אמיתי, אמריקאי, בשקית צבעונית ומבריקה ומרשרשת. הראיתי את זה לאמא שלי.
"מה זה?” היא שאלה
"אני לא יודעת. מריסה נתנה לי. היא אמרה שאוכלים את זה.”
"טוב.” אמרה אמא שלי.
באותו יום קיבלתי לארוחת הצהרים שניצל, סלט, וסוג של במבה.
כאשר נולדה הבכורה בי נשבעתי: לא אתן לה ממתקים. שלא תדע בכלל מה זה שוקולד. אבל לסבתה, חמותי העשוייה ללא חת (שלמען הגילוי הנאות אסביר שככה כמו שהיא, נושקת ל-70, היא אישה יפהפיה עם גוף מושלם וחטוב, המתנשאת לגובה 1.70 מטר בצל), הייתה אג'נדה אחרת. בחדווה רבה הייתה מלעיטה את הזאטוטה בשוקולד, ולא מבינה מה אני עושה עניין. בטח שהיא לא מבינה. כל נושא השמירה על המשקל נשמע לה זר ומוזר. “תראי,” אני מסבירה לה. “עכשיו את נותנת לה שוקולד, וכאשר תגדל הילדה, את תגידי לכולם שהיא שמנה בגלל הגנים של אמא שלה.”
אני עוד זוכרת את סבתא שלי מרים. כל כך אהבתי אותה! כמובן שאחד המקומות שהכי אהבתי אצלה היה – המטבח! היא הייתה מכינה עוף, תבשיל בורגול, אורז או תפוחי אדמה שחומים עם בצל, פפריקה מתוקה וטיפטיפה סוכר. במקרר היו קציצות עוף ובקבוקים של מים קרים, ובארון- אוצר! ערימה של חפיסות "שוקולד קטן”. היא הייתה פותחת את הארון, מוציאה חפיסה ומגישה לי – חפיסה שלמה… "נא" היא הייתה אומרת. לא "בבקשה", או "קחי לך". אלא "נא". אוי סבתא החביבה…
"נו באמת… את ממש מגזימה, בסך הכל קצת שוקולד". מעירה אותי חמותי החתיכה משרעפי. והילדה, שכצפוי ירשה את גן השוקולד של אמא שלה, הופכת מיידית לצרכנית של הסם המופלא הזה. כיום כשהיא כבר בת טיפש-עשרה טיפוסית, אני מסתכלת עליה וקל לי להבין את המאבק שלה נגד "השוקוהוליזם" שירשה ממני. מזל שהצעירון לפחות ירש את ההעדפות של אביו: אוכל חריף, מתובל, מלוח או חמוץ. שוקולד בכלל לא מרגש אותו. איזה כיף!! לפחות אחד ”ניצל מהסם"!