כל שנה ביום הראשון ללימודים, חלק גדול מהבאז התקשורתי מוקדש לגוזלים הקטנים שעולים לכיתה א'. וכל שנה אני מסתכלת עליהם, קטנים ומלאי גאווה. רציניים ומתרגשים, ונזכרת בעצמי בגיל הזה. ילדה קטנה וזבת חוטם, לבושה בחולצת דקרון בצבע תכלת ומכנסיים קצרים עם גומי. זוג סנדלים, ילקוט, תיק אוכל מבד וסנדלים. לא מסורקת, כרגיל. זנבות החולצה בחוץ. זבת חוטם, כבר אמרנו?
גם אני נורא התרגשתי ללכת לכיתה א'. אבל איכשהוא, אצלי זה התחיל ברגל שמאל, ואז המשיך להתדרדר.
המורה הראשונה שלי הייתה המורה חרמונה. יכול להיות שבימיה היפים היא הייתה מורה טובה. אבל עד שאני זכיתי לחסות בצל אדרת השחם שלה, היא כבר הייתה זקנה מרת נפש ומותשת עם פתיל קצר ונפיץ במיוחד. עד היום אני מתגאה בכך שאני אחת מהבודדות במדינת ישראל שקיבלה ג' בהתנהגות בשליש הראשון בכיתה א'. לא נמצאתי ראויה אפילו לחסד השליש הראשון, ההתחלה החדשה, כפי שהיה נהוג אז.
בכיתה ב' זכיתי במורה רעיה. לא ממש הספקנו לגבש דעה אחת על השנייה, כי בסביבות חודש כסלו, רעיה נטשה אותנו לטובת בית היולדות. מי שהחליפה אותה הייתה המורה ורדה. היא הייתה נהדרת, כי כל מה שעשתה בכיתה הייה להקריא לנו סיפורים של "קופיקו".
כיתה ג' היא תור הזהב של ימי בית הספר היסודי שלי. זאת השנה בה התהפך מזלה של הכיתה שלי, וקיבלנו את המורה חנה כמחנכת.
חנה הייתה נפלאה באמת. מחנכת אמיתית. אמא חמה ונהדרת שלכולם היה מקום בצל כנפיה. אפילו ליצור אבוד מבולבל שכמותי. היא הייתה מטילה בנו מרות ומשמעת בחן ונועם. פחדנו ממנה והערצנו אותה באותו זמן. העונש הנורא ביותר שהטילה היה "לעצום עיניים!" היא הייתה קוראת בקול כועס, והילד הנזוף, כלומר אני, היה מתכווץ במקומו בבושת פנים, מרכין את הראש על השולחן ועוצם את העיניים. אני עוד זוכרת את עצמי, ראש מורכן מעל הידיים, המורה חנה נוזפת בי שלא יפה לדבר בשיעור, או לצחקק, או לקפוץ בכיסא, או להציק לאיילת. כל הכיתה שותקת. כולם חצויים בין רחמים וצער על מצבי האומלל, ובין הרגשת אושר עילאי על כך שזאת שוב אני, ולא הם.
במקרים קיצוניים במיוחד, כשכל הכיתה הייתה יוצאת משליטה, המורה חנה הייתה עוצרת וצועקת: "מה זה הרעש הזה? טוב! זהו! עכשיו כולם לעצום עיניים!" וכיתהגימל שלמה הייתה משתתקת באימה, פושטת את הידיים על השולחן ומרכינה עליהם את הראש, ועוצמת עיניים. והמורה חנה הייתה מסתובבת בין השולחנות ונואמת נאום תוכחה. ואז, לסיום הייתה אומרת: "זהו. עכשיו אתם יכולים להרים את הראש, ואוי ואבוי אם אשמע שוב רעש בכיתה!"
בכיתה ד' קיבלנו את המורה מרים. המורה מרים הייתה אימת בית הספר. כולם פחדו ממנה פחד מוות. בדיעבד, כשאני משחזרת את זה, היא דווקא הייתה מורה טובה. זאת אני שלא הייתי בנויה לקשר. יומן התלמיד שלי היה מלא הערות, שהייתי צריכה להראות לאמא שלי, שתקרא ותחתום. זה היה נורא ואיום. לא ידעתי ממי לפחד יותר. אמא שלי, שהייתה מורה בעצמה, הייתה מאוכזבת קשות. לא היה מפחיד יותר מצלצול הטלפון, כמעט כל ערב, בסביבות 8. ידעתי זאת המורה מרים, שמצלצלת להלשין, וידעתי מה אני הולכת לחטוף אחרי זה.
כך חלפו להם השנים, רוב הזמן בהרגשה של: "מה לעזאזל…". פשוט לא הבנתי מה אני אמורה לעשות. לא היה לי מושג. היום אולי היו מדביקים לי תווית של הפרעות קשב וריכוז, או סתם מבינים שאני צריכה שיקום אחרי הטיפול של חרמונה עדינת הנפש.
כשהחיילת הטרייה שלי הייתה בת 5, סיפרתי לה על המורה הרעה חרבוניתא. זה היה סיפור מפחיד כזה, כמו הסיפורים האלו שהילדים אוהבים לשמוע, להצטמרר מפחד, לצחוק ולצעוק מהתרגשות. אבל היא כל כך נבהלה, שבמשך כמה ימים היא הסתובבה מודאגת בבית, והכריזה שהיא לא רוצה ללכת לכיתה א'. לקח לי זמן לשכנע אותה, שזה בסדר, המורה חרבוניתא כבר לא מלמדת, ובטוח יהיה לה כיף בבית ספר.
ובאמת, כשכבר סוף סוף הגיעה לכיתה א', היא קיבלה את המורה טובה, שכשמה כן היא – הטובה ביותר שאפשר היה לקוות לה. מורה ענקית, בגוף ובנפש, אמא חמה ומחבקת. כשבאתי באחד האמשים לאסוף אותה מהכיתה, עמדתי בדלת והסתכלתי בהנאה על הכיתה המבולגנת – הילדים יושבים בקבוצות, עובדים ומפטפטים, המורה טובה יושבת עם אחת הקבוצות והבת שלי, כותבת בחריצות במחברת שלה ולועסת לה מלפפון.
"מתוקה, מה זה??" נזעקתי "אסור לאכול באמצע השיעור!"
"זה בסדר" נשמע קולה המרגיע של המורה טובה "אני הרשיתי לה!".
אחרי אסיפת ההורים הראשונה, צלצלתי לאמא שלי. "חבל שלא היית שם," הכרזתי "היית מתמוגגת מנחת. בפעם הבאה אני רוצה שתבואי איתי. שתהיה לך חווייה מתקנת!"