כאשר גילי סיימה את כיתה א' הוזמנו למסיבה גדולה בבית הספר.

היה יריד, והמון ברכות, ומנחה עם קראוקי. מייד קפצתי על ההזדמנות להופיע! הרבצתי ביצוע מהמם של השיר "עאישה" שהיה אהוב עלינו מאד באותה תקופה. הקהל התלהב ולווה אותנו בצעקות: “היא גדולה! היא גדולה!” ואני הייתי מאד גאה בעצמי, שאני אמא טובה וייצוגית – גאוות בניי ובנותיי.
כהפקת לקחים בשנה שאחרי זה, גילי כבר ביקשה ממני מראש, בדחילו ורחימו – לא להופיע. ברור שהסכמתי, ואפילו הבטחתי לה שאשב במקום שלי במשך כל הארוע, אהיה שקטה כעכבר כנסייה ולא אעשה בושות.
הפעם, מסמר הערב היה ראש העיר הטרי שלנו, מר משה סיני, שכיבד בנוכחותו את הארוע. במקום קראוקי, אירגנו שירה בציבור. אבל אני, נאמנה להבטחתי, אפילו לא צייצתי. בתום הערב נערכה הגרלה. המספרים הוכרזו – והנה – הפלא ופלא – אבינועם זכה!
"קדימה, לך לבמה לקבל את הפרס”, דרבנתי אותו, אבל הוא, ילד עיקש בן ארבע וחצי, הודיע שהוא מתבייש וסירב לזוז, אלא אם כן אבוא איתו. הסתכלתי על גילי בבקשת עצה – הרי הבטחתי. גילי עיקמה את הפרצוף ומשכה בכתפיה.
“בוא!” קראתי אל הילד הסרבן ומשכתי אותו איתי. הגענו אל הבמה.
המנחה קידם את פנינו בדרישה לראות את הכרטיס.
“הכרטיס אצל הילד, אבל הוא מתבייש"
"אין בעיה” אמר המנחה. “אני מאשר לך לקחת את הפרס בשמו, אבל בתנאי שתשירי דואט עם ראש העיר".
למזלי הרב, הוא אמר את זה במיקרופון, אחרת גילי לעולם לא הייתה מאמינה לי, שזה באמת, אבל באמת לא אשמתי הפעם. המנחה הגיש לראש העיר ולי את המיקרופון. “איזה שיר יירצה כבוד ראש העיר לשיר?” שאלתי אותו. הוא צחק, ואז הציע את "בוא אלינו לים".
הדואט זכה להצלחה מסחררת. לאחר מחיאות הכפיים הסוערות, חזרנו נרגשים אל הקהל ובידינו הפרס – עוגת גבינה, תרומת אחת הקונדיטוריות בעיר. גילי סלחה לי בסוף, גם בגלל העוגה, וגם בגלל שכל החברים שלה נורא קינאו בה על הייחוס.
אתמול היינו בטכס סיום בית הספר היסודי של אבינועם. כמה שבועות לפני זה קיבלנו מייל – מתארגנת קבוצות אמהות שמתכננות לבצע שיר בסיום הערב – זאת תהיה הפתעה. אבל אני, החלטתי לחוס על ילדיי הפעם. במקום זה התנדבתי להיות סדרנית. האולם מקושט, הילדים חגיגיים, נרגשים ולבושי לבן. על הקלעים סודרו כל אותיות הא"ב:
א – אייפון
ב – בלוטות'
ג – גוגל
ד – דיוידי
ה – האח הגדול
ו – ויקיפדיה
ז – זיפ
ח – חלונות
ט – טוויטר
י – יוטיוב
כ – כוכב נולד
ל – לפטופ
ס – סמ"ס
ע – עזריאלי
פ – פייסבוק
צ – צ'ט
ר – ראוטר
ש – שופינג
ת – תכנה
מערכונים, ברכות, ספרי תנ"ך, התעמלות אמנותית והמון התרגשות. ובסוף – "אנחנו מזמינים את ההורים לשיר הפתעה!”
"אה.” אני אומרת. “הנה האמהות"
אחת, שתיים, שלוש אמהות עולות על הבמה…
"אמא, נו, עכשיו את!” ממרפקת אותי גילי
ארבע.. חמש…
"לא, אני לא משתתפת בזה.” אני אומרת בגאווה. “החלטתי לשים קץ לבושות!”
האמא השישית והשביעית עולות לבמה…
"את חייבת לעלות! תראי, אבינועם מחפש אותך!”
אני רואה… יושב על הבמה עם כל החברים שלו, כולו חיוכים, העיניים שלו מבריקות, והוא מחפש אותי בין ההורים שעולים לבמה. לבי נחמץ.
"אבל אני לא יכולה לעלות עכשיו! לא התכוננתי! הם עשו על זה חזרות!”
עכשיו עולים לבמה גם כמה אבות. מה קורה פה? אבינועם מחפש אותי בקהל, הפרצוף שלו כבר מתחיל להיות מודאג.
"את חייבת לעלות, אמא! תעשי בכאילו!”.
כל ההורים עומדים על הבמה, לעזאזל. מחזיקים דפים עם המילים. המוזיקה כבר מתחילה להתנגן. אני נשברת ורצה לכוון הבמה. הגעתי. אני מצליחה למשוך את עיניו של אבינועם – איזה אושר על הפנים שלו! לא יאומן! הוא ממש מבסוט מהרעיון שאמא מגיעה לפדח אותו שוב! אז נדחפתי בין איזה אמא ואבא, וקצת משכתי להם את הדף שאוכל לראות את המילים, הם דווקא לא התעצבנו עלי יותר מדי, וגם אם כן – מה אכפת לי? העיקר – לא לאכזב את הילדים!
"נו, היית מבסוט מההופעה שלי?" שאלתי אותו היום.
"סבבה." הוא אמר "זה היה קצת מוזר, כי באיזשהו שלב הבנתי שכבר לא תבואי, וחשבתי – איזה מזל. אבל בסוף פתאום ראיתי אותך. החלטת בכל זאת לעשות לי פדיחות, אה?"