פרתיקה
התעוררתי שוב בסביבות 3. החלטתי הפעם לחכות לשחר תוך כדי נמנום. ההחלטה הוכיחה את עצמה כי הדבר הבא שקרה הוא שפקחתי את העיניים ומהאשנב למעלה הציצו אליי שמי תכלת צחים ונקיים מענן.
תום כבר היה על הגשר כשנחלצתי מבטן הסירה.
"הי תום!"
"הו בוקר טוב!"
"בוקר טוב, שתית את הקפה שלך נכון?"
"כן כן. מצאתי פה איזה בית קפה נחמד. איכשהו לא היה לי הארנק שלי עליי, אבל הוא היה כל כך נחמד. הוא הציע לי להביא לו את הכסף יותר מאוחר. באמת ברנש מאד נחמד!"
"אוי לא…"
"מה קרה?" נשמע קולה של עינת דרך האשנב הקטן
"הוא עקץ יווני!"
לתום יש קטע עם כסף. קודם כל – אין לו כרטיס אשראי. דבר שני, הוא כנראה תפרן. הוא לא מציע אף פעם לשלם, וכשאנחנו עושים את זה הוא לא מעלה בדעתו אף פעם להציע להחזיר את הכסף. עינת התחילה לנהל יומן הוצאות ולרשום בו כמה כל אחד תרם לטובת הסירה. התברר שתום חייב לקופה 32 יורו ולי עוד 17 בגלל ששילמתי על המונית. משום מה יש לי הרגשה שלעולם לא אראה את הכסף הזה.
אבל בינתיים מסתבר שנגמרו לנו המים.
"תום, אתה חוזר לקפה הזה להחזיר לו את הכסף?"
"אההה כן! בטח!"
"תוכל לעצור בדרך במכולת ולהביא שישיית מים?"

בזמן שתום היה בסידורים, ג'ק יצא אל הגשר. שתינו תה ואכלנו דיסה. תום חזר עם המים ויצאנו לדרך לכוון האי פורוס. לא הייתה רוח אז הפלגנו על רוח הדיזל, כלשונו של תום.
בדרך עצרנו לשחות עם הגלגל המושלם שלנו בים כחול וחלק כמו מראה. הגלגל היה תוספת מבורכת. חצי שעה של כיף במים, ואז עלינו לסירה, מקלחת בצינור שעל הסיפון, והמשכנו בדרכנו. תום היה במצברוח פטפטני במיוחד אז הוא עמד על ההגה וקישקש לו בלי הפסקה על ימיו היפים על שבעת הימים. לא ממש הקשבנו אבל היה רגוע.
המרינה של פורוס הייתה מלאה וגדושה, ולא נראה שיש שם הרבה מקומות חניה, אבל זה לא הפריע לתום שוב להתעקש לחנות לאורך המזח. זאת לא הייתה אפשרות כמובן, והוא נכנע והתחיל בתמרון. הגענו כבר כמעט עד המזח, אבל לפתע הוא נזכר: "מה עם החבלים?"
ושוב קמה מהומה שלמה – לשלוף במהירות את החבלים הכרוכים בצורה יפה ומסודרת, לגלות שהם הפכו לפקעות פרועות וזדוניות עם אג'נדה משל עצמם, ג'ק בצד אחד, עינת בצד השני, תום על ההגה, מחלק פקודות שאף אחד לא מקשיב להן. בינתיים הרוח סוחפת את הסירה, על המזח כולם רצים, מנפנפים בידיים וצועקים כל מיני דברים.
"אבל מה עם העוגן?" אני שואלת.
מסתבר שתום צריך להתחיל את כל התמרון מחדש. עינת וג'ק שוב כורכים את החבלים, מכינים אותם לזריקה, תום מתיישר ומתרחק מהמזח בהכנה לתמרון חדש.
"מה עם העוגן?" אני מתעקשת.
תום משלב לרוורס ומתחיל לכוון את הסירה חזרה לכוון המזח
"לא צריך לזרוק את העוגן?"
אולי לא צריך לזרוק את העוגן?
אני קצת מאבדת את הבטחון בנהלים.
עינת וג'ק זורקים את החבלים, צעקות וקריאות, החבלים מוצאים בית חם בזרועות העוברים והחרשים, ג'ק ותום מתכוננים לרדת לקשור אותם. העניינים מתחילים להרגע.
"אבל אנחנו לא על העוגן." אני אומרת.
הוא מסתכל עליי בתדהמה.
"אף אחד לא זרק עוגן?"
לא, תום, כפרה עליך. אף אחד לא זרק עוגן, כי אתה, בתור הסקיפר מטעם עצמך, לא תזמנת עם אף אחד מאתנו מתי לזרוק את העוגן, וגם לא הלכת לעשות את זה בעצמך. אין עוגן.
"בסדר" אומר תום, מובך בעליל. "מההתחלה."
כל הסיפור מתחיל מההתחלה, כשג'ק נשלח אל העוגן, כולל הקטע שבו השרשרת משתחררת לכל האורך שלה ואי אפשר להעלות אותה בחזרה. שוב צריך להתחיל מההתחלה. איכשהו, בנסיון הרביעי, אחרי עוד חצי שעה של ריצה על הסיפון מפה לשם, חבטות, קולות גרירה, צעקות, חבלים נשלחים ונקשרים, משיכה מפה ושחרור משם, דופק גבוה והרבה אדרנלין, הצלחנו לעגון את הסירה אל המזח במינימום נזק סביבתי או אחר.
אני חושדת שתום לא יודע לעשות חניה בניצב עם הירכתיים.
עוד דרמה חלפה על כוחותינו. אנחנו יושבים לנו כמה דקות בסירה להירגע עם איזה פחית בירה.
אז מה אוכלים?
ירדנו אל המרינה, שהתגלתה כמקום ממש חמוד. העיר הזאת יותר גדולה ומתויירת מסנטה מרינה באגינה. היה ממש כיף להסתובב בסמטאות העתיקות, ולשוטט בין דוכני המזכרות. החלטנו לאכול במסעדה ממש חמודה בשם יאמאס! (לחיים!) אחרי האוכל הסתובבנו עוד קצת בשכונה, וחזרנו לסירה.
ולא, לא מצאנו מתאם לכבל החשמל בחנות שתאסוס שלח אותנו אליה. המוכר הסביר לג'ק שזה מתאם לא סטנדרטי, מאד יקר, שצריך להזמין במיוחד.
מסתבר שהלילה אמורה להיות סערה ממש רצינית, כפי שהבנו מהמון הודעות סמס שהגיעו אלינו, שכללו התרעות על הסערה והמלצות חמות להשאר בלילה בנמל ולא לצאת להרפתקאות מיותרות. לא היו לנו שום כוונות כאלה, ושמחנו מאד שאנחנו לא בשום סכנה. הלכנו לישון בלב שקט ורגוע.
התעוררתי בבהלה בעקבות טלטלה עזה וגשם, שחדר מהאשנב. הסירה התנדנדה ממש בחוזקה. רעשי החבטות והחריקות התגברו מאד. מייד התעשתי וסגרתי את האשנב מעליי. לא שמעתי שום דבר חוץ מקולות הסערה, והתלבטתי אם לחזור לשכב, כי תכלס – הכל בסדר, או אולי לצאת, להיות מוכנה לכל מצב חירום שלא יהיה?
בסוף החלטתי לצאת. הזדחלתי לתוך המכנסיים והחולצה, גלשתי מהמיטה אל הדלת, ובדיוק כשהתכוונתי לפתוח אותה, תנודה חזקה במיוחד של הסירה הטיחה אותי בדלת, היא נפתחה לרווחה ואני עפתי החוצה כמו כדור תותח, לעיניהם הנדהמות של כל אנשי הצוות המיומן.
"אה! סליחה!" התנצלתי
"הכל בסדר??"
"כן כן."
"אז למה קמת?"
"יש סערה, לא?" לא הבנתי את השאלה
"אז מה?"
"למה אתם בחוץ?"
"אנחנו בדיוק התכוונו ללכת לישון"
"אז הכל בסדר?"
"הכל בסדר"
"לילה טוב"
"לילה טוב"
נסוגותי למאורה שלי, אבל ליתר בטחון נשארתי עם הבגדים. על כל צרה שלא תבוא.
את שארית הלילה ביליתי על הגב, הקשבתי לברקים, והסתכלתי בפיסת הרקיע השחורה שמעלי, שכל כמה שניות התפוצצה באור לבן ומסמא ורעם חזק. איכשהו הצלחתי בסוף להירדם בתוך כל הרעש והמהומה. כי שוב, התעוררתי לאור יום, ולשמים כחולים וצחים. מסתבר שלא טבענו, ולא הכה אותנו ברק, והסירה שלמה והכל שקט ורגוע.

וזה עוד כלום לעומת מה שקרה אחר כך:
יום רביעי: השקט שאחרי הסערה;כמה עולה מונית הלוך וחזור למקדש;בננות כבנות ערובה;חניה באי בלתי מיושב;איך אומרים אוכל נמלים באנגלית ומתי אסור להגיד "שבע";השקט שלפני הסערה;כשברק מכה בתורן