(נכתב במקור כמכתב, בנוגע לשתי כתבות של בן כספית במעריב:

אחמד, שומע?
לא נתקפל
) יש לי רתיעה אינסטינקטיבית מלדבר על פוליטיקה. הדחף הראשוני שלי הוא לכתוב לך משהו כמו: "דעתי? שזה אחלה." או – " הוא צודק!" או משהו כזה. אבל אתה תחשוב שאני צינית/מדחיקנית/אנטיפטית/מזלזלת וזה לא יהיה בגלל אף אחת מהסיבות האלה (כמעט – כי אני באמת מדחיקנית). האמת שהסיבה שאני מדחיקה היא שברור לי שמשהו לא בסדר. תראה: בן כספית פשוט צודק. כל תינוק יכול לראות את זה. את המוסר הכפול של טיבי, את הדו פרצופיות של הערבים, של האירופאים, של קופי אנן. הרי ברור שאנחנו לא התוקפניים כאן, ברור שההבדל התהומי בין יהודים ומוסלמים הוא קדושת החיים מול קדושת המוות. קיבלתי היום במייל את זה: "הרי ברור שאם הערבים יניחו את נשקם נגד ישראל לא תהיה עוד אלימות ומלחמה, בעוד שאם הישראלים יניחו את נשקם נגד הערבים לא תהיה עוד ישראל". ברור לכולם – זוהי ההוכחה שאנחנו* צודקים, נכון? "הם רעים! אנחנו – טובים!" קיבלתי גם קריקטורה שבה מצוייר ערבי דורך על מגן דויד, הוא נדקר ברגל וצורח – "פרובוקטור!!". אבל למרות שכל זה ברור כשמש – כל השכונה רואה את זה ושותקת, עדיין – זו קריקטורה שצויירה ע"י פרו ישראלי (מן הסתם יהודי), וזה משפט שנאמר ע"י פרו ישראלי (בטח יהודי) ובן כספית, שמוחה על העוולה עד שהפנים שלו נעשות כחולות ממשיך לשכנע רק את המשוכנעים, וד"ר טיבי, שהוא רופא, ואיש חכם, האחרון שהיית חושב עליו שהוא פנאט מתלהם, ממשיך להתנהג בחוסר הגיון יהודי, ואלפי גברים ונשים אינטליגנטים, משכילים, בעלי תואר אקדמי ממשיכים להכין את עצמם למות כשאהידים. אז יש כאן משהו, שאני לא רואה, ואני כנראה לא רוצה ולא יכולה לראות, אבל זה לא יעזור, כי הוא שם. ואולי אני עוד מדחיקה פחות מכל השאר, כי בשנים האחרונות עולה ומחלחל בי לאט לאט החשש לחשד, שמהו ברמה הכי בסיסית והכי ראשונית – ממש לא בסדר אצל הישראלים, ואצל היהודים. אני חושבת שהקלקול נעוץ ביסודות הכי בסיסיים של הקונספט הזה של מדינה יהודית. משהו שם מראש היה דפוק. משהו היה דפוק ברעיון של הרצל – האם יש הצדקה לכיבוש קרקע על סמך דת ועל סמך לאום? האם היהודים הם לאום, שיש הצדקה לדרישה שלו לעצמאות לאומית, האם יהודי == ארמני==צועני==בסקי? משהו היה דפוק במסקנות שהסיקו הציונים בעקבות השואה – אולי הן לא היו נכונות? טבח הארמנים לא גרם לארמנים להכנס עם הראש בקיר כדי לבנות לעצמם מדינה. טבח הצוענים בשואה לא גרם להם לתבוע מדינה. ההסטוריה שלהם די זהה לזו של היהודים מהאספקט הזה. אבל איפה הצוענים היום? חיים להם באנגליה, גרמניה, צרפת, אולי גם בארה"ב, מתעסקים בעניינים שלהם, אמנם כמיעוט, אבל ברוב המדינות הדמוקרטיות הם חיים בשקט עם זכויות מעוגנות בחוק. איפה הארמנים? בכל מקום שהם היו קודם. אולי סובלים רק קצת יותר בתור מיעוט מאשר הצוענים והיהודים. אבל כבר לא תהיה יותר שואה ארמנית. וגם לא שואה צוענית. האם היה צורך לעורר עלינו את חמת חצי מהעולם כדי למנוע עוד שואה יהודית? אולי זה בכל מקרה כבר לא היה קורה יותר גם אצלנו? היהודים היו מהגרים לארה"ב ולאירופה, כמו שהם ממילא עושים, גם עם מדינה יהודית. ישראל לא הפכה להיות אי של בטחון בלב התפוצות שכל יהודי יכול לברוח אליה כשמתחיל להיות קשה. אמריקה תמיד עדיפה גם מהבחינה הזאת. בכל מקום יש אנטישמיות. גם בישראל. בכל מקום קשה להיות יהודי. גם בישראל.
*הישראלים